נתב"ג + רח' ז'בוטינסקי, הוד השרון.
שני זקנים מביטים מלמעלה
זיקנה, חושך, גב כפוף, סחרחורת, בחילה, אפשרות לנפילה.
צריך להחזיק חזק, לא ליפול. הגוף מתחיל להימוג להתפורר להינמס. כבר אין רגליים, רק החלק העליון, והידיים אוחזות חזק לפני שיישאב לתוך הריק הזה, המוחק, המשטיח. תחושת חנק. אין אחיזה. הדברים מתפרקים. אין עומק. תלויים באויר, תלויים על בלימה.
התנועה היא רק כלפי מטה – ליפול, להיבלע, להישאב, להיעלם אל תוך החושך, בלי להשאיר סימן.
רק כתם לבן על קיר חשוף עד כאב.
צלליות של אנשים שפעם היו מלאים, עם צבעים, עם נפח וגוף, ועכשיו הם תבנית ריקה לא מורגשת, בלי פנים.
מי שם לב אליהם בכלל, את מי הם מעניינים? כמעט שקופים.
עוד מעט תעבור מברשת טבולה בצבע לבן, ובתנועות משיכה רחבות תמחק הכל. והקיר יהיה לבן ובוהק וחדש, ולא נודע כי באו אל קירבו.
כשהדברים התחילו לזוז
כשהדברים התחילו לזוז הוא עמד עם חברו על המרפסת. הם בדיוק גמרו לשתות קפה בכוסות זכוכית דקות, להיאנח קצת ולשתוק. הורגשה תנועה קלה כמעט מתחת לסף התחושה ואחר כך נשמע קול מוזר, מין שריקה עדינה ומשב רוח. הם קמו בשתיקה והביטו למטה. דברים החלו להתנתק ממקומם ולרחף באויר. נראה היה שמוצקותם של הדברים מתחילה להיפרם. הצבעים החלו לדהות, ויחד איתם האור כהה עד לחשיכה כמעט מוחלטת. פה ושם נותרו פסים של אור אפרפר מגיחים ונעלמים. איבוד ממשות החל לזחול בו מלמטה, משאיר כתם לבן על הקיר במקום בו היו קודם רגליו, וממשיך מעלה באיטיות נחושה. המרפסת נעה עכשיו בתנועות נמרצות כאילו מנסה לנער אותם מתוכה. נראה היה כאילו המציאות מנסה לנער אותם מתוכה ולהתחיל מחדש על נקי, בלי כל הבלאגן הנושם המזיע הרוחש חיים וקולות וריחות שהתממש בה. הוא נאחז חזק במעקה. מנסה להיאחז במה שעוד נשאר ממנו. הוא כבר היה שקוף כמעט, בלי מקום לאוויר. לא יכול לדבר. עוד רגע הכל ייגמר. האימה פינתה את מקומה לייאוש אדיש. הכוח נזל ממנו טיפה אחר טיפה. גם הרגשות דהו יחד עם הכל, משאירים אחריהם רק זנב של אכזבה. זה הכל? ככה זה נגמר? זה כבר לא משנה עכשיו. הוא יכול להרפות ולהישאב יחד עם יתר צללי הדברים שהיו, המסתחררים אל תוך התהום.
שאיפה פנימה, שואבת מערבלת ומבטלת את הכל.
נשיפה החוצה, התגשמות חדשה ונקייה, מתחילים מחדש.
