בעקבות הקריאה בספרה המצויין של רונה רענן שפריר - "איש לומד לעוף" , החלטתי לעשות צעד מעשי
לקידום היצירה שלי. פתחתי את הבלוג הזה, "תמונה אחת ביום", שבו אפרסם תמונה חדשה (שצולמה או עובדה באותו יום) בכל יום למשך חודש לפחות, ונראה לאן זה יוביל...
ככה זה התחיל. ומרגע שהסכר נפתח, כבר אין צורך במחויבות של כל יום כדי להבטיח את הזרימה.
תמונות נוספות בדף שלי ב flickr .
יום חמישי, 30 בדצמבר 2010
יום שלישי, 28 בדצמבר 2010
יום ראשון, 26 בדצמבר 2010
יום חמישי, 16 בדצמבר 2010
יום ראשון, 5 בדצמבר 2010
בית הילדים
בריחה בלילה מבית הילדים
לילה. אני ערה. רק אני ערה. כל הילדים ישנים.
זה בית ילדים. יש כאן רק ילדים.
יש לי מנורת לילה ליד המיטה. אני מפחדת מהחושך.
המחשבות מגיעות. עוד ועוד. סיפורים מפחידים. מחשבות מפחידות.
בית הילדים נמצא בקצה הקיבוץ, ליד הרפת.
מה יקרה אם ייכנסו מחבלים לקיבוץ?
הם יגיעו ישר לכאן.
הם ייכנסו ויראו את האור שדולק בחדר שלי והם יבינו שאני ערה.
הם יגיעו ראשונה אלי.
אולי אני צריכה לכבות את האור?
אבל אני לא מעזה. אני יותר מפחדת מהחושך.
יש פחד בגוף שלי. עכשיו כבר אין סיפור שמחובר אליו.
רק פחד טהור שהולך ומתגבר.
משהו רע הולך לקרות. משהו רע הולך לקרות.
משהו רע הולך לקרות. משהו רע הולך לקרות. משהו רע הולך לקרות...
רעש של הליקופטר שעובר בשמיים מגביר את התחושה הזאת.
מוכרחה לצאת מכאן. אם לא אצא בזמן יקרה אסון.
אולי זה לא בסדר שאני משאירה פה את הילדים האחרים,
אבל אין מה לעשות, אני חייבת לחלץ את עצמי.
בחוץ חושך. מפחיד ללכת לבד.
אני צריכה להיזהר ששומרת הלילה לא תתפוס אותי.
הפחד מתגבר ומתגבר.
כשהוא נהיה חזק מספיק, אני כבר לא מפחדת להיות בחוץ או להיתפס.
אני קמה מהמיטה ורצה. רצה אל בית ההורים.
הלילה ניצלתי.
יום שבת, 20 בנובמבר 2010
יום שלישי, 16 בנובמבר 2010
יום ראשון, 14 בנובמבר 2010
יום חמישי, 11 בנובמבר 2010
יום שני, 8 בנובמבר 2010
יום שבת, 30 באוקטובר 2010
יום חמישי, 28 באוקטובר 2010
יום ראשון, 17 באוקטובר 2010
יום שני, 11 באוקטובר 2010
יום חמישי, 7 באוקטובר 2010
סדק אור
רק דרך הסדקים והשברים יכול האור שלנו לצאת החוצה.
יש משל כזה. רציתי לשים אותו כאן, אבל לא מצאתי אותו.
מצאתי משהו דומה, חביב גם הוא:
הכד הסדוק
לאישה סינית זקנה היו שני כדים גדולים, כל אחד נתלה מקצה מקל שהיא תלתה על צווארה.
לאחד הכדים היה סדק, ואילו הכד השני היה מושלם. מהדרך הארוכה שבין הבית לנהר – הכד המושלם הגיע מלא, ואילו הכד הסדוק והמטפטף הגיע מלא רק בחציו.
כך, יום אחר יום, שנה אחר שנה, היתה האישה מביאה הביתה רק כד וחצי של מים.
הכד הסדוק היה מסכן ואומלל. הוא התבייש בחוסר שלמותו, ובכך שלא הצליח לבצע את העבודה אותה הוא נועד לעשות.
יום אחד, לאחר שנים של תחושת כישלון מוחלט, פנה הכד הסדוק אל האישה הזקנה:
"אני מתבייש בעצמי! בגלל הסדק שבי המים נוזלים כל הדרך מהנהר לביתך!"
האישה הזקנה חייכה ואמרה:
"האם הבחנת שרק בצד הדרך שלך פורחים פרחים?
תמיד ידעתי על הפגם שלך, לכן זרעתי זרעים בצד הדרך שלך. בכל יום שבו חזרנו מהנהר לבית – השקיתי אותם בעזרתך. במשך שנים יכולתי לקטוף את הפרחים היפים הללו ולקשט את השולחן. לולא היית כפי שאתה, לא היה ביתי מתברך ביופי הזה".
יום שבת, 2 באוקטובר 2010
יום ראשון, 26 בספטמבר 2010
יום שלישי, 21 בספטמבר 2010
יום ראשון, 19 בספטמבר 2010
יום חמישי, 2 בספטמבר 2010
יום שבת, 21 באוגוסט 2010
יום שלישי, 10 באוגוסט 2010
הירשם ל-
רשומות (Atom)