בעקבות הקריאה בספרה המצויין של רונה רענן שפריר - "איש לומד לעוף" , החלטתי לעשות צעד מעשי
לקידום היצירה שלי. פתחתי את הבלוג הזה, "תמונה אחת ביום", שבו אפרסם תמונה חדשה (שצולמה או עובדה באותו יום) בכל יום למשך חודש לפחות, ונראה לאן זה יוביל...
ככה זה התחיל. ומרגע שהסכר נפתח, כבר אין צורך במחויבות של כל יום כדי להבטיח את הזרימה.
תמונות נוספות בדף שלי ב flickr .
יום חמישי, 30 בדצמבר 2010
יום שלישי, 28 בדצמבר 2010
יום ראשון, 26 בדצמבר 2010
יום חמישי, 16 בדצמבר 2010
יום ראשון, 5 בדצמבר 2010
בית הילדים
בריחה בלילה מבית הילדים
לילה. אני ערה. רק אני ערה. כל הילדים ישנים.
זה בית ילדים. יש כאן רק ילדים.
יש לי מנורת לילה ליד המיטה. אני מפחדת מהחושך.
המחשבות מגיעות. עוד ועוד. סיפורים מפחידים. מחשבות מפחידות.
בית הילדים נמצא בקצה הקיבוץ, ליד הרפת.
מה יקרה אם ייכנסו מחבלים לקיבוץ?
הם יגיעו ישר לכאן.
הם ייכנסו ויראו את האור שדולק בחדר שלי והם יבינו שאני ערה.
הם יגיעו ראשונה אלי.
אולי אני צריכה לכבות את האור?
אבל אני לא מעזה. אני יותר מפחדת מהחושך.
יש פחד בגוף שלי. עכשיו כבר אין סיפור שמחובר אליו.
רק פחד טהור שהולך ומתגבר.
משהו רע הולך לקרות. משהו רע הולך לקרות.
משהו רע הולך לקרות. משהו רע הולך לקרות. משהו רע הולך לקרות...
רעש של הליקופטר שעובר בשמיים מגביר את התחושה הזאת.
מוכרחה לצאת מכאן. אם לא אצא בזמן יקרה אסון.
אולי זה לא בסדר שאני משאירה פה את הילדים האחרים,
אבל אין מה לעשות, אני חייבת לחלץ את עצמי.
בחוץ חושך. מפחיד ללכת לבד.
אני צריכה להיזהר ששומרת הלילה לא תתפוס אותי.
הפחד מתגבר ומתגבר.
כשהוא נהיה חזק מספיק, אני כבר לא מפחדת להיות בחוץ או להיתפס.
אני קמה מהמיטה ורצה. רצה אל בית ההורים.
הלילה ניצלתי.
הירשם ל-
רשומות (Atom)