רק דרך הסדקים והשברים יכול האור שלנו לצאת החוצה.
יש משל כזה. רציתי לשים אותו כאן, אבל לא מצאתי אותו.
מצאתי משהו דומה, חביב גם הוא:
הכד הסדוק
לאישה סינית זקנה היו שני כדים גדולים, כל אחד נתלה מקצה מקל שהיא תלתה על צווארה.
לאחד הכדים היה סדק, ואילו הכד השני היה מושלם. מהדרך הארוכה שבין הבית לנהר – הכד המושלם הגיע מלא, ואילו הכד הסדוק והמטפטף הגיע מלא רק בחציו.
כך, יום אחר יום, שנה אחר שנה, היתה האישה מביאה הביתה רק כד וחצי של מים.
הכד הסדוק היה מסכן ואומלל. הוא התבייש בחוסר שלמותו, ובכך שלא הצליח לבצע את העבודה אותה הוא נועד לעשות.
יום אחד, לאחר שנים של תחושת כישלון מוחלט, פנה הכד הסדוק אל האישה הזקנה:
"אני מתבייש בעצמי! בגלל הסדק שבי המים נוזלים כל הדרך מהנהר לביתך!"
האישה הזקנה חייכה ואמרה:
"האם הבחנת שרק בצד הדרך שלך פורחים פרחים?
תמיד ידעתי על הפגם שלך, לכן זרעתי זרעים בצד הדרך שלך. בכל יום שבו חזרנו מהנהר לבית – השקיתי אותם בעזרתך. במשך שנים יכולתי לקטוף את הפרחים היפים הללו ולקשט את השולחן. לולא היית כפי שאתה, לא היה ביתי מתברך ביופי הזה".
